הרב זאב גולדשטיין, ראש החטיבה

השנה, בחרנו בנושא החוסן – כנושא שנתי, שאותו אנו רוצים להנחיל כשפה בבית הספר. בחירה זו היתה גם בעקבות השנה האחרונה, אבל בעיקר כערך בפני עצמו. קראנו לנושא "חוסן לאורם" – לאורם של אותם גיבורים – חיילים ואזרחים שהזכירו לכולנו כמה תעצומות נפש יש לנו כבנ"א. אנו נדגיש את הנושא הזה מתוך השיעורים בתוך המערכת, נקדיש לזה את שעות כישורי חיים במערכת ובעז"ה נבנה בעזרת הרמים קבוצות ומעגלי חוסן.

שומעים רבות על אמירות כנגד דור הבנים שלנו, כמו: מסכנים גם קורונה וגם מלחמה – מה ייצא מהם? מה הם למדו בבית ספר? אולם אנו חושבים שלמטבע הזה יש שני צדדים. דווקא מתוך השבר אותם נערים הבנים שלנו יהיו אנשים גדולים יותר וחזקים יותר בעז"ה.

חוסן הוא היכולת להתמיד מול אתגרים ולהתאושש ממצבי מצוקה וקושי. חוסן בעצם מדבר על היכולת של אדם להסתגל בהצלחה, לשמור על כשירות תפקודית ולהתאושש ממצוקות וממצבי לחץ משמעותיים.

או אם נגדיר זאת בקיצור: היכולת להתנהג בדרך חדשה, כאשר הדרך שבה התנהגת אינה זמינה לך יותר.

קראתי השבוע מאמר מאד יפה שדן בשאלה – כיצד נחגוג השנה את שמחת תורה בתוך האבל והכאב? כותב המאמר מציע 4 דרכים שאותם הוא לומד מהאופן שבו חז"ל התמודדו לאחר חורבן בית שני" אני רוצה לדבר על 2 הדרכים הקוטביות שאותם הוא מציג במאמר:

דגם ראשון – שימור האבל – כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אִי [אין] אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? (בבלי בבא בתרא, ס ע"ב)

בשר ויין הם סמלים של שמחה וחגיגיות, כדברי חכמים: "אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ'… אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ'" (בבלי פסחים קט ע"א). הפרושים מציעים לשמר את רגשות העצב והפחד כהווייתם, להטביע בגוף את זיכרון הזעזוע מרגעי המשבר באמצעות ויתור על עונג והנאה בחייהם.

דגם שני – זיכרון חי – רבי יהושע אינו מקבל את דרכם של הפרושים. תפקידו הרבני, המנהיגותי, הרוחני, מחייב אותו, לדעתו, למחות לעומתם, להצביע על הכשל שבדרכם ולהדריכם כיצד להנציח את האסון בדרך חלופית, כיצד לדמיין עתיד ותקווה גם ללא המקדש.

אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת!

[השיבו לו:] אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת.

– פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים!

– אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים.

– מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִיסּוּךְ הַמַּיִם.

– שָׁתְקוּ.

ר' יהושע אינו מסתפק בביקורת, אלא מציע תגובה פוזיטיבית לחורבן, שתאפשר את המשך החיים תוך כדי שימור הזיכרון:

אָמַר לָהֶן: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם – שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָּר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּיר בּוֹ דָּבָר מוּעָט… עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה וּמְשַׁיֵּיר דָּבָר מוּעָט… עוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּירֶת דָּבָר מוּעָט…

אנו רואים כאן 2 גישות להתמודדות עם משברי חיים:

האחת בוחרת כל העת לשמר את הזיכרון ומוותרת על תענוגות החיים שסותרים לדעתם את הזיכרון ואילו ר' יהושע לא רואה בכך סתירה. להפך מתוך הזיכרון אנו צומחים. ממשיכים גם לזכור וגם לחיות את החיים מתוך אמונה וחוסן. אנו רוצים לאמץ אלינו את גישתו של ר' יהושע. גישה שמקורה בחוסן ביכולת להסתגל בהצלחה, לשמור על כשירות תפקודית ולהתאושש ממצוקות וממצבי לחץ.

הורים יקרים, אני רוצה בשמי ובשם הצוות לאחל לכולנו שנה טובה ומתוקה שנבשר ונתבשר בבשורות טובות ישועות ונחמות.